משיכה מינית בין מטפל ומטופל היא עובדת חיים. הפסיכותרפיה הקלאסית גורסת שאסור להוציאה אל הפועל, אך בשנים האחרונות מקרים רבים כאלו יצאו לאור, בחלקם מעורבים צביעות, רמאות ושיתוף אנשי מקצוע בתרמית. אין פלא: תוצאות הגילוי יכולות להיות מרחיקות לכת עבור המטפל. על המטופלים המעורבים התוצאות אולי אינן נראות באופן מיידי: מטופלים שאינם מגיעים למפגשים הטיפוליים, או החוזרים שוב על אותו דגם התנהגות לאחר מספר שנים. רק נפגעים מעטים משמיעים רעש כה גדול שכולם חייבים לשים לב, אך הסיכונים גבוהים עבור המטופל, כמו גם למטפל.
הסתרה, צביעות וטאבו הנם דחויים ומאוסים על פתיחות הומניסטית ו”טבעיות”. “מה כל כך רע במטפל ומטופל עושים אהבה?” שואלים מספר מטפלים. “מדוע צריך להיות כלל כנגד זה. אין זה עדיף לתת למשיכה להתבטא באופן חופשי, ולאחר מכן להסתכל עליה ולעבד את התוצאות ע”י עבודה טיפולית, מאשר להעמיד פנים שמין אינו נכנס לתמונה?” אך עד כמה אפשרית ה”עבודה הטיפולית” בנושא, אני תוהה, כאשר אחד האנשים המעורבים הוא המטפל? מי מאתנו כה חכם ונבון שיוכל להסתכל על התנהגותו המינית של עצמו עם מידה מספקת של בגרות ואובייקטיביות?
מקורו של מאמר זה הוא בהרצאה שבה טענתי לגבי הצורך המקצועי שלנו בגבול מיני בטיפול, ועקב שיחות נוספות רבות עם עמיתים, מצאתי עצמי מרותקת מהדרך שבה בעיות אלו משפיעות עלינו, ומאיך שהויכוח עליהן מסתובב ומתפתח.
ראשית, אם כן, למה בדיוק אנו מתייחסים כאשר אנו מדברים על הגבול המיני? הזדווגות מלאה? ליטופים ספוגי חיבה? הנשיקה שהופכת מיבשה לרטובה? הערות דו משמעיות ומבטים מלאי משמעות? חיבוק ידידותי עם מגע “מקרי” בשדיים או באברי המין? והאם אנו חושבים על מטפלת עם מטופל? על מטפל עם מטופל? על מטפלת עם מטופלת? על מטפל עם מטופלת? איך ההבדלים הללו משפיעים עלינו? והאם זה משנה מה היו הנסיבות שהביאו את המטפל לקשר מיני? אם המטפל היה “נצלן” או “מנסה לעזור”, אם הוא “הכיר” במטופל כשותף פוטנציאלי לחיים, או אולי היה פשוט חרמן? מטפלים שדברו איתי על קשריהם המיניים עם מטופלים לא עשו עליי רושם, בדרך כלל, של אנשים נצלנים, אלא של אנשים חמים, מלאי מרץ, עצמאיים בחשיבתם, בעלי הבחנה דקה, הרפתקנים. לפי ראות עיני, הם נמשכו פנימה כאשר רגשות ארוטיים, רצון טוב ואולי אף רצון להגן הזדמנו יחד עם איזה שהוא צירוף של חוסר בהירות, לחץ מיני, בורות או עיוורון זדוני.
העניין כולו הנו טעון ביותר, מעורר רגשות חזקים ומעורר בנו רבדים עמוקים ועתיקים. חלק מהמטפלים אומרים: “כן, אני מסכים שאנחנו צריכים גבולות, ב- 99% מהמקרים,” אני תוהה מה מייצג האחוז הנוסף? האם באמת ישנם מקרים בהם קשר מיני מועיל לטיפול? או אולי האחוז האחד שנשאר פתוח מייצג את החופש שאיננו נוטים לוותר עליו? אולי אנחנו חשים חנוקים על ידי כלל שהוא 100%? אלה שאלות שאחזור אליהן מאוחר יותר.
“אתיקה”, “מוסר” ומיניות
במשך מספר שנים הצורך בגבול לא היה לי ברור. סיבה אחת היא שעוד לא הבנתי את ההשלכות הטיפוליות בצורה עמוקה דיה. אך, בנוסף, בלבלתי את העיקרון הטיפולי עם הציווי ה”אתי” לו התנגדתי.
הגבול המיני הוא חלק מקוד ההתנהגות המקצועית שלנו, הידוע כקוד ה”אתי”. ומכיוון שעיקרון “אתי” נשמע קרוב מאוד לעיקרון “מוסרי”, כל הדיון מסתבך עם גישתנו למוסר המיני, ועם התנגדותנו לכללים מדכאים. לדוגמא, מספר ספרים שיצאו לאחרונה בנושא, מפספסים לחלוטין כל מודעות לאושר, אינטנסיביות והנאה שיכולים להיות חלק ממגע מיני, גם כאשר הוא מתברר כאסון בחוסר התאמתו לנסיבות: נראה שהם מניחים שקשר מיני הנו בעצם הוויתו דבר חשוך, פוגע ומביא לפגיעה בכבוד.
הבעיה היא, אם כן, איך להבהיר- למטופלים, לסטודנטים ולעמיתים שלנו- שיש לשמור על הגבול המיני, ובאותה עת, לתמוך ולחגוג את כל הערכים האנושיים העשירים של מיניותו.
לפי דעתם של אנשים מסוימים, אנו זקוקים לגמול “כדי למנוע את האפשרות שבעיות שאינן מיניות יקבלו אופי מיני”. אני רואה את העניין הפוך: הבעיה בתרבות שלנו היא שאנחנו מנסים לנטרל את המין יתר על המידה. בניגוד לבעלי חיים מסוימים שהם פעילים מבחינה מינית רק בעונות מסוימות, במין האנושי המשיכה המינית נוכחת בכל עת. אם נפעל לפיה ללא הבחנה נאיים אולי על הסדר החברתי: על כן עשינו חוזה חברתי מרומז לנטרל את התוכן המיני מרוב המגעים שלנו.
אף על פי כן, המיניות היא חלק בלתי נפרד מזהותנו: אחד הצדדים הפרימיטיביים ביותר שלנו ומהיפים שבהם, המשמש כהשראה לשירה, לריקוד, למוסיקה, לרוחניות. היא עשירה במשמעיות סימליות, ואמונותינו ורגשותינו כלפיה מורכבים ביותר. קחו, למשל, הערכה עצמית: האם אני מושכת מבחינה מינית? האם אני מספיק טובה במיטה? האם היחסים שלי עם בן זוגי טובים מספיק? שיפוטים כבדים, דרישות כבדות, ולמרות כל הנאורות ההומניסטית שלנו, רבים מאיתנו סוחבים משא כבד של בושה לגבי חלקינו המיניים, תאוותינו המיניות, ומחשבותינו המיניות.
על כן, אחד התפקידים העיקריים של הטיפול הוא להחזיר את הזהות, הבריאות והשלמות המינית. אנחנו צריכים להיות מסוגלים לעזור למטופלנו עם פחדיהם המיניים ומאוויהם המיניים, לא רק כ”שטח בעייתי”, אלא כאחד המקורות העמוקים ביותר של עושר ואושר אנושי, שער לרוחניות. על כן, אם אנחנו בעד מיניות, למה להיות נגדו בטיפול?
המרחב הטיפולי
באופן אישי, אני רואה כעת את ההקשר כגורם הקובע: שהגבול המיני הוא עיקרון טיפולי בסיסי, חלק מהמסגרת הטיפולית עצמה, אחד מהתנאים המיוחדים- כמו זמן, מקום, תשלום, חשאיות- שהם המגדירים את המרחב הטיפולי.
נחשוב לרגע באיזו מידה המצב של טיפול פרטני נתפס כארוטי בעיני המטופל, ובעיני הציבור בכלל. המטופל והמטפל נפגשים ביחידיות, הדלת סגורה, הטלפון מנותק, ולא תהיינה הפרעות. רק שני בני האדם הללו, לבדם, למשך שעה ארוכה ויפה, היום, בשבוע הבא ובשבוע שלאחר מכן, עוסקים בעניינים פרטיים ואישיים ביותר.
המצב עצמו כה דומה לפרשת אהבה, והוא נתון בקלות לפירושים מוטעים, אלא אם נבהיר בצורה לגמרי חד-משמעית לשם מה אנחנו כאן, ולשם מה לא. למטופל, אולי, רגשות מעורבים; כוונותינו שלנו חייבות להיות ברורות וחד-משמעיות. (למטפלים בעלי תפיסה שונה של מהות הטיפול תהיה, אולי, גישה שונה בתכלית).
מטופלינו מגיעים אלינו עם רגשות חוסר הביטחון שלהם ועם חולשותיהם, עם תקווה וגם ללא תקווה. הם באים כדי לגלות צדדים של עצמם שאבדו להם. צריך לוותר על אשליות המביאות איתן נחמה, להשליך את החזית המוכרת שאותה הם מראים לעולם, ולהוציא לאור המודעות דברים שהיו קבורים בעומק נשמתם. מדוע לא עשו זאת קודם? השורש הוא בדרך כלל פחד. פחד להכנס פנימה ולהזדעזע בעקבות רגשותיהם; פחד לצאת החוצה ולתת לעולם לראות מי הם באמת. החיים לא היו בעיניהם מספיק בטוחים כדי שיהיו מוכנים לקחת את הסיכון הזה.
ואם עכשיו, בטיפול, הם ייגשו לכל הדברים המאיימים ביותר, הם יהיו חייבים להרגיש ביטחון כפי שלא הרגישו אף פעם בחיי היומיום. רק אם ירגישו שאנו נחזיק את הטיפול בתוך גבולות בטוחים הם יהיו מסוגלים לוותר על שליטתם המגנה ולרדת לתוך החושך. חייב להיות להם בסיס כדי לסמוך עלינו, והם חייבים לדעת שהדאגה שלנו היא לטובתם בלבד.
הילד בתוך המטופל
כאשר מטופל מתאהב במטפל, האם זה יכול לבטא את התפקוד המיני הבוגר בלבד? מטופלים מסתכלים על מטפליהם מרבדים פנימיים שונים, מהבוגרים עד לילדותיים. אפילו כאשר פונים ישירות אל הבוגר, הילד- על אף שהוא פסיבי- נמצא במטופל, והוא מתחת להשפעת ה”הורה” של המטפל. אך בד בבד, המטפל והמטופל נפגשים כבוגרים מיניים.
לאיזו מין תמיכה הורית ילדים זקוקים למען מיניותם המתפתחת? בהרצאה ששמעתי על ידי ווירג’יניה ווינק-הילטון, מטפלת ביו-אנרגטית, היא מנתה את סוגי המסרים להם זקוק הילד מכל אחד מהוריו.
בת חייבת לקבל מסר זה מאמה (ובן מאביו): “אני נהנית ממיניותי שלי, ואני נהנית מכך שאת ואני דומות. אני יודעת שלא תצליחי לזכות בבעלי, אביך, כבן זוגך; אני אהיה לצדך אז בכאב, באובדן שתחושי, ומאוחר יותר, כאשר תמצאי אושר מיני עם בן זוג מתאים, אתמוך בך בהנאה רבה”.
ומאביה בת זקוקה לשמוע (ובן מאמו): “מיניותך ממלאה אותי שמחה, ואיני פוחד מרגשותיך כלפי. אני לא פנוי באופן מוחלט כבן זוג עבורך, ואיני זקוק לך כדי למלא את צרכי, כך שיש לך ביטחון להרגיש רגשותיך ולחשוף אותם לפני. לכי ומצאי בן זוג מתאים לתשוקתך ולאהבתך, ואני אתן לך את ברכתי ואת תמיכתי”.
לסוג זה של תמיכה מינית בדיוק זקוקים המטופלים ממטפליהם. ועם אותו הגבול להתקבל בחום, אישור ותמיכה בלי להסחף לתוך צרכיו של המטפל.
מה מהווה הפרה של הגבול המיני? דבר זה אינו תלוי לדעתי, בפעולה מסוימת אחת. מה שחשוב הוא ההתכוונות שהמטפל מביע, במודע או שלא במודע, אולי רק על ידי מבט או הערה. כאשר המגע שלנו, המילים או המחוות, מביעים את תשוקתנו האישית למטופל המסוים הזה, מופר הגבול המיני.
הצורך לגבול המיני הוא בולט במקרה של מטופל שחווה התעללות מינית על ידי אחד מהוריו. יתכן והיו היבטים רבים מנוגדים להתעללות עבור הילד: השתוקקות, תשוקה, הרגשת מיוחדות, ניצחון, יחד עם אימה. יתכן ומגע מיני זה היה הכי קרוב לאהבה בה חפץ הילד. הפער בין מה שהילד רצה ומה הוא קיבל הינו עצום. לא רק ההורה המתעלל בגד באהבתו של הילד: גם ההורה השני עשה זאת על ידי כך שלא מנע את ההתעללות. הבלבול והכאב עקב בגידה כפולה זו הרסו לגמרי את הביטחון הבסיסי והאמון וקברו אותם עמוק. כל כך עמוק שלעיתים עוברות שנים, או אף עשרות שנים, לפני שהזכרונות עולים וצפים; שנים של טיפול לפני שהמטופל מעז לדבר על כך. בשלב זה לא רק הפגיעה של סבל, סודיות ואשמה יחייבו ריפוי, אלא כל הדגם של קשר השתיקה שהמטופל פיתח בקשר למיניותו כבוגר עדיין לכוד בדגמי התנהגות אלו, ולכן סביר שינסה לזכות במטפל דרך מיניות. אם המטפל משתף פעולה החיים פשוט חוזרים על עצמם. המצב הקודם, שבו ההורה שתפקידו היה לטפח את ההיגד התלוי בו- והשתמש בילד זה לצרכיו הוא ולמילויים- יהדהד בחדר הטיפול, ובחיי המטופל.
המקרה של ילד שהתעללו בו הוא אולי דוגמא דרמטית במיוחד, אך סוגי התעללות מינית דקים יותר ומוסתרים יותר שכיחים בתרבות שלנו, ומעטים מאיתנו נהנינו מתמיכה הורית אידיאלית להתפתחותנו המינית. הורים שמרגישים חוסר נוחות עם מיניותם מושכים לעיתים את הילדים לתוך ענייניהם המיניים הלא פתורים, ובכך מנחילים אותם לילדיהם. החיים באווירה של אהובים יותר ושל תשומת לב סודית, לעיתים קרובות בעלת אפיונים מיניים, יכולים לפתח את רגישותם המוגזמת של הילדים לרצונותיהם של אחרים. במקום לגדול עם תמיכה בתחושתם הפנימית של זהותם העצמית, הם מחפשים את האהבה, תשומת הלב וההכרה לה הם זקוקים נואשות, על ידי הסתגלותם והתאמת עצמם למה שהם חושבים שהשני רוצה: זהו הבסיס לבגידה עצמית.
פיתוי וקשירת קשר
כך גם בטיפול, מטופלים כאלה מנסים לרצות את מטפליהם על ידי כך שהם נהיים ועושים מה שהם חושבים שהמטפל רוצה. אם הם חשים שלמטפל עניין מיני בהם, הם עשויים לעשות ככל שהם יודעים כדי לפתות אותו. יתכן שהם גם מפנטזים “אהבה נצחית עם אדם שמבין אותי ושהוא תמיד נמצא עבורי”. אם המטפל/ת מרמז/ת ברמז דק ביותר שהוא/היא יכולים להיות פנויים/ות אף רק לפעם אחת בלבד, דבר זה “מרסק את רוגע הטיפול”, כפי שמטופל אחד ניסח את זה. החלומות מקבלים גוון של מציאות ויתכן ויהפכו יותר ויותר אובססיביים: המטופל עלול להשקיע את כולו בניסיון המיני, האפשרות והמטרה, במקום לעבוד כדי לגלות מה עומד מאחורי החלומות.
למה זקוק מטופל זה באמת? לא ל”הצלחה” של לזכות ב”אהבה” דרך המין. המטופל זקוק למטפל שיכול לספק את תחושת הקירבה, הקשר, בשעה שהוא נשאר מופרד, בהיר ואובייקטיבי. מטפל שלא יבין הזמנה מינית כפשוטה אלא יחדור מאחוריה, יהיה רגיש למשמעויות העמוקות יותר, ויעזור למטופל לגלות את כל תערובת הרגשות המעורבים: האהבה, חוסר הביטחון, הדמיון, הצורך לשלוט, הצורך לברכה הורית.
אם במקום זה, המטפל קושר קשר עם המטופל, ומתחיל בקשר מיני, המטופל ירגיש אולי כבגן עדן- לזמן מסוים לפחות: יתכן והיחסים עם המטפל יהפכו להיות היחסים הכי עמוקים, בעלי אמון הדדי מרבי, היחסים היקרים ביותר שחווה המטופל מעולם, או לפחות מאז השנים הראשונות של חייו. כל זה, ועכשיו גם מין- מילוי כל המשאלות. אך למעשה, עולם האפשרויות שנפתחו בטיפול בעצם מתמוטט, במעבר לקשר המיני.
המטופל יצא בעצם מהמצב הטיפולי המיוחד והמוגן, שבו מותר לגלות כל דבר, אפל והרסני ככל שיהיה, בלי לגרש את המטפל. במרחב הטיפולי הבטוח המטופל צריך להיות חופשי לגלות את הפסגות והעמקים של האהבה והתשוקה: להתנסות, להוציא אל הפועל, להגיע עד לגבולות- בשעה שהמטפל שומר על הגבולות. למטופל זכות לצפות לכך כפי שלילד זכות לצפות לכך מהוריו. הוא עובד לקראת בגרות, וחייב להיות בטוח וחופשי לגלות כל צד של חוסר בגרות.
בואו ונבהיר ששום פעולה של המטופל אינה יכולה לפרוץ לבדה את הגבול המיני. גבול זה כובל את המטפל והוא חלק מחוסר האיזון שביחסים, כפי שנעיין בהם בהמשך. תפקידו של המטפל לשמור על הגבול. מטופלינו חייבים לדעת שככל שיבטאו בחופשיות את אהבתם ותשוקתם, אנחנו לא נפעל על ההזמנה המינית הגלויה. הם חייבים לדעת ש”זה” לא יכול לקרות.
מה עלול להקשות עלינו לסרב להזמנת מטופל?
- יכול להיות שאיננו מכירים בכוח ההעברה (transference) של המטופל. אנחנו יודעים שאנו בעלי משמעות עצומה עבור מטופלינו, אולי אנחנו נותנים לעצמנו להרגיש מוחמאים על ידי חשיבותינו בעיניהם. ייתכן ואנו פשוט סופגים את אהבתם ותשוקתם. אחת הסיבות המקשות עלינו, המטפלים בטיפול ביו-דינמי, להכיר ביציבות ובחוזק ההעברה של מטופלינו, היא שבהשוואה למטפלים בעלי אוריינטציה אנליטית, שההעברה היא הכלי העיקרי בעבודתם, בטיפול ביו-דינמי המצב אינו כך. בעבודתנו, הגוף הוא גם הדרך אל האמת. בשעה שמטופלינו נעשים יותר רגישים לתגובות גופם לחיים, הם מתקרבים לאמת הפסיכולוגית. התקרבותם ורגישותם לאנרגית החיים שלהם, מקרבים אותם לעצמם. הקשר עם המטפל הוא דרך אחת לאמת, לא הדרך היחידה, כך שבכל נקודת זמן בעבודתנו, אנחנו יכולים לבחור להשתמש בהעברה או לאו, אך אנו חייבים להכיר איזה חלק משחקת ההעברה הנגדית (counter transference) בקשר שלנו עם מטופלינו.
- אולי אנו חוששים שנפגע במטופל על ידי דחיית הזמנותיו המיניות. “לפעול בצורה מינית” אולי בישר אסון לאדם זה בעבר, כך שהלא שלנו יובן כקטסטרופה, דחייה כוללת, ענישה. איך נוכל לתמוך במיניותו של המטופל- הילד והבוגר- בשעה שהגבול נשאר ברור? אנו חייבים להראות שאיננו מתרחקים אך אנו מתעניינים כתמיד ברגשותיו. אולי על ידי אמירות כגון: “לא, ו…”, למשל, או “לא, ואיך אתה מרגיש עם תשובתי?”- ובכך נחזיר את הכדור למגרשו של המטופל.
- אולי אנו עצמנו נפלנו לטעות שעל ידי כך שאנו נמנעים מלנהוג לפי תשוקותינו המיניות, אנו חוטאים לעצמנו. אך זהו סימן של בגרות להיות מסוגל להכיר בתגובותינו המינית ללא הכרח לפעול לפיה: וסימן ליכולתנו הטיפולית להשתמש בתגובותינו כראי, כדי לעזור לנו להבין את מטופלינו יותר טוב. לדבר על רגשותינו עם מדריך (סופרוויזר) יעזור לנו לראות את המצב בכל עומקו ומורכבותו. מדוע מטופל זה מושך עבורי? ובאותה מידה, מדוע מטופלים אחרים, לא פחות “יפים”, אינם מושכים אותנו? האם זו באמת אנרגיה מינית הגורמת למטופל זה להתנהג בצורה כה מפתה? מה עוד מתרחש כאן?
- אולי אנו מרגישים מוצפים בחשק מיני? שמירה על הגבול כאשר אין לנו משיכה אמיתית אינה בעיה. אך כאשר אנו מתפתים באמת, מגורים ונעשים רטובים או קשים לפי המקרה, מה עוזר אז? לא, לפי השקפתי, איסור פורמלי. אם אנו תופסים את הגבול רק כחוק מנוכר, שחוקק “על ידם” נגדנו, במקרה זה לשמור על הגבול יהיה קשה. המטופל ירגיש מיד את הקושי שלנו, ומיד יתקוף את הנקודות החלשות שלנו, ואז נהיה במתח, נקפא, ניסוג: והמטופל יחשוש לאבד את אהבתנו. במקום המתח הזה אנו צריכים להגיע להחלטה משוכנעת. אני חושבת שזה קורה כשאני רוצה לרדת במשקל, אני רואה לחמנייה ורוצה לאכול אותה. אני נלחמת כנגד הפיתוי, נכנעת לפיתוי ואוכלת את הלחמנייה, אך בסופו של דבר מתרחש שינוי פנימי: רגע שבו פשוט החלטתי לא לאכול פחמימות למשך שבוע ימים. אני מסתכלת על הלחמנייה, מרגישה את הרצון לאוכלה, חשה בתחושה בין השיניים, אך אני יודעת שלא אוכל אותה. בשלב זה אני מסוגלת להסתכל על הלחמנייה ולחשוב על הרעב שלי. הפיתוי נעשה, באופן מוזר, לא תקף- הוא הוחלף על ידי ההחלטה. באותה דרך, השכנוע הפנימי שלנו לגבול המיניות יכול להיות חזק מספיק כדי להכיל את עוצמת החשק המיני שלנו. לא, כפי שנראה להלן, כדי לדכא את מיניותו, אלא כדי לשמרה בתוך הגבולות הטיפוליים.
- אולי אנו שותפים לאשלייתו של המטופל, שיתכן שביחסים מיניים אנו מעניקים דבר מה יקר ערך יותר מאשר ביחסים הטיפוליים? האין זה שיחסים מיניים הנם מעשירים בחוויות אנושיות? האין אנו צומחים ופורחים הכי הרבה עם אהובינו? כן, אך קל מאוד למטפל ולמטופל לאבד את הפרספקטיבה. יחסים מיניים כוללים מילוי הדדי של צרכים: יחסים טיפוליים כוללים עבודה קשה בלהכיר בעוצמת צרכים אלה, ומציעים אפשרות אחרת, מיוחדת במינה, לצמיחה. היחס הטיפולי הוא בעיקרו יחס א-סימטרי, מכוון במיוחד לטובתו של המטופל. יחסים מיניים הם סימטריים, נתינה ולקיחה הדדיים בין שני אנשים הרוצים כל אחד להעניק מעומקם, ולקבל דבר מה מהשני. שני סוגי היחסים הם, לפי דעתי, מנוגדים.
התנגדותם של מטופלים לא-סימטרייה
בגישתנו ההומניסטית, א-סימטרייה זו יכולה להיות מוסתרת. אנו אוהבים לראות בטיפול עניין לא טכני, אלא מפגש אנושי, בין שני אנשים העובדים בשיתוף. האמת היא שאנו שני אנשים מבוגרים, כל אחד עם מגבלותיו וכישלונותיו, וחכמתו של המטפל, המבוססת על למידתו וניסיונו, פוגשת את חכמתו הפנימית של כל מטופל. אך אמת זו נוטה להסתיר את ההנחה המוטעית שהמטופל יראה את המטפל כשווה, מטופלים רואים את מטפליהם מרבדים פנימיים שונים.
הא-סימטרייה הבסיסית של היחסים עלולה להיות קשה למטופל לקבל, וכמו כן למטפל לשמור. יתכן ומטופלינו, החפצים לקבל ידידות ואהבה “על מנת” ממטפלם, לוחצים באופן תמידי להפוך את היחסים לסימטריים יותר. משמעות העניין היא שאם עקב נפילה זמנית חלשנו על מרחבו הטיפולי של מטפלינו, המטופל- מתוך תערובת של חשק ואשמה- לא יחפוץ להכיר בכך שקרה דבר לא מתאים. יהיה קשה להחזיר את הבחירות; אך אמונתי היא שתפקידנו לנסות לא על ידי ריצה כפייתית “להתוודות” (שמרכזת את המיקוד במטפל), אלא על ידי עבודה עם תגובותיו הפנימיות של המטופל (מיקוד במטופל). אם וכאשר הדבר נעשה אפשרי ומתאים, עד שנוכל לעבד את כל הנושא, יחסינו יהיו מושתתים על שקרים או דו משמעויות. אם לא נצליח להחזיר את הבהירות, יתכן ונצטרך להעביר את המטופל לידי מטפל אחר. המטופל עלול להתנגד, למחות ולהפציר, בהרגשת הפסד גדול, טרגדיה אמיתית, וגם דבר לא הכרחי, אך חיוני לשחרר את המטופל מהטיפול מיד, כדי שיקבל עזרה אובייקטיבית. קשר שתיקה הנו מעמסה איומה, כך שהמטופל חייב להבין שאינו מחוייב להשאיר את היחסים המיניים בסוד. כמה שיותר מהר ידבר על כך עם מטפל אחר- וזה יכול לקחת שנים עד שיהיה מסוגלים להתמודד עם הרגשות המורכבים המעורבים- כך ריפויו יוכל להתקדם מהר יותר.
התנגדות של מטפלים לא-סימטרייה
על אף שאנו עוזרים למטופלינו להגיע לקשרים אנושיים עשירים יותר, אנו בעצמנו איננו נהנים ממגע הדדי מלא אתם. אך יתכן ומטופלינו ותלמידנו הם בין האנשים המושכים ביותר שאנו מכירים: חיוניים, זורמים, מעיזים. אנו רואים אותם ברגעי אינטימיות וגילוי, של שינוע דרמטי או עדין, כאשר כל מטופל הוא, לפי נסיוני, בעל יופי מופלא. איך ניתן למטופלינו לנגוע בנו כה עמוקות בלי לתת לעצמנו להסתבך? זהו חלק מהפרדוקס של הטיפול, חלק מהאמנות של להיות מטפל- באיזה עומק אנחנו מוכנים לקבל את התנאים
מטפלים טוענים טענות רבות מדוע אין לפסול לחלוטין יחסים מיניים עם מטופלים, כגון:
- שמטופלים יכולים לקבל הרבה על ידי עיבוד תגובותיהם השליליות והחיוביות למפגש מיני עם מטפלם.
- מאחר שעל כל אדם לשמור על גבולותיו בסופו של דבר, מטופלים מקבלים “אימון” בעל ערך כאשר המטפל מציע הצעות מיניות במסגרת היחס הטיפולי הטוב.
- שמטופלים שמגיעים אלינו לטיפול גופני-נפשי מעוניינים לגלות את חדוות הגוף, לכן מדוע להסתייג מהתנסות מינית?
- ישנם מטפלים הרואים את עצמם כאדם המתאים ביותר לתת למטופל עם פחדים וקשיים לגבי יחסי מין, עזרה מעשית.
- שזה יכול להיות חוויה מרפאה לגבי פצעים וכאבים מיניים ישנים, לחוות יחסי מין עם אדם חכם ששואף להיטיב עם המטופל.
- “אם עיבדנו את נושא ההעברה והגענו ליחס ‘גרעיני’ עם מטופל, אז מחסום גילוי העריות אינו שייך. מדוע, במקרה זה, מיניות אינה יכולה להיות חלק טבעי מהמפגש ולשקף את עומק ההבנה בינינו? יתכן ואף אחד מלבדי אינו יכול להציע למטופל הזה חוויה מינית בעלת רובד קשר כה עמוק”.
אך האם מטפל הופך אי פעם להיות חבר חכם? אנו נושאים משמעות סמלית עצומה עבור מטופלינו, ויש לי ספק אם היא אי פעם מתמוססת. בין האנשים ששכבו עם מטפלם או מורם, שאיתם דיברתי, אף אחד מהם, במבט לאחור, לא הרגיש באמת חופשי במפגש- השיוויון היה למראית עין בלבד.
רוב רובה של העבודה הטיפולית- יש הטוענים שמעל 99%- מטפלת ב”ילד הפגוע” הפנימי, ומה עם האחוז הנותר? יש אומרים שבניגוד למטופלים המגיעים לטיפול פסיכולוגי רגיל, במצוקה וברגרסיה, מטופלים הפונים לטיפול גופני לעיתים קרובות מחפשים צמיחה יותר מאשר הצלה, ולכן יתכן ועבודה אתם תישאר ברובד הבוגר. אך כל אחד נושא לבטח כיסי חוסר בגרות, ובקשר טיפולי רב-ממדי, הפגיעות המוסרת חייבת להתגלות.
לכן למרות שחלק מהטיעונים הללו מתקבלים יותר על דעתי מאחרים אני חוששת שמקורם הבסיסי הוא אי רצוננו להיות כבולים בא-סימטרייה שביחס הטיפולי. רצוננו לשמור לעצמנו את האחוז הבודד כפתח של חופש, וברגע שהצרכים המיניים שלנו עצמנו קשורים למין, החשק שלנו ישפיע על תפישותינו, ואופי דאגתנו למטופל ישתנה. האם נוכל להיות בטוחים שאיננו משלים את עצמנו שדבר יהיה “לטובתו של המטופל” רק מפני שאנו רוצים אותו בעצמנו? תהיה זו אשליה, אני חוששת, לשער שנוכל להשאר בהירים מספיק כדי לעבד בעיות מיניות מתוך יחס מיני.
אנרגיה מינית ביחס הטיפולי
אנו חייבים לפתח גישה חיובית לא-סימטרייה של הטיפול, הכרה במה שמאפשרת א-סימטרייה זו. לדוגמא, במרחב המוגדר של הטיפול, לרגשותיו של מטופל לא יהיו התוצאות המעשיות של ‘חיים אמיתיים’. אפשר לתת לדמיון להפליג בחופשיות, ומטופלינו יכולים לתת לכוחות החיים שלהם לצמוח בזרימה מרפאה, בלי לפגוש מיד מחסומים. הגבולות שומרים גם עלינו, המטפלים. ברגע שנקבל שמין ‘אינו יכול’ להתרחש עם מטופל, אזי הדבר הוא ‘נתון’, ואין לנו צורך להתלבט בהחלטה.
אכן, איזה תפקיד ישחקו האנרגיות המיניות שלנו בעבודתנו? זהו המפגש בין אנרגית המטפל והמטופל שמצית את החוויה הטיפולית הייחודית. אנרגיה זו, במרחב הטיפולי המוגדר, יכולה להיות טעונה ביותר. מפני שהיא כה מוגדרת, אנרגיה זו מרוכזת וממוקדת יותר, ושום פרור לא הולך לאיבוד על ידי משחק תפקידים: החוויה מתרחשת והאנרגיה החודרת מגלה את מקור רגשותיו של המטופל.
אם אנו, כמטפלים, מנסים לדכא את האנרגיה המינית של עצמנו, אנו פחות שלמים, פחות חיוניים, פחות מגיבים באינטראקציה שלנו. בתנאי שאנו שומרים על ההבנה בין הרגשתנו הפנימית ותגובותינו החיצוניות, אנו יכולים לנצל את התגובות המיניות שלנו. יש מטופלים שעבורם יהיה חשוב מאוד לראות שאנו נמשכים אליהם מינית, אך להגיב אל מישהו מינית אינו זהה עם הרצון לקיים עם אותו אדם יחסי מין. יש הבדל עדין בין לתת לאדם אחר לנגוע בי לבין לנגוע בו, עם מיומנותו. נוכל להתחלק בהנאתנו, בלי לתת לתשוקתנו לחדור למרחבו של המטופל.
איך נוכל לתת תמיכה מרבית אחד לשני
אם מטפל חוצה את הגבול המיני ומקיים יחסי מין עם מטופל, נשבר החוזה הטיפולי, העבודה הטיפולית אינה מתרחשת, והאמון של המטופל במקצועיותנו נבגד. בואו נפסיק להעמיד פנים שזה אינו מתרחש, בואו נפסיק להעמיד פנים שזה לא חשוב.
איך נוכל בצורה הטובה ביותר לדגול בעיקרון המקצועי של הגבול המיני, ובאותו זמן להיות אמפטי וקונסטרוקטיבי כאשר עמית חוצה גבול זה? איך נוכל לספק דרך להבראה למטפל, וגם למטופל? עומדת לפני המטפל התמודדות קשה: איבוד אהבה, הכאב של כשלון בעבודה הטיפולית, וההכרח להתמודד עם התוצאות.
עבודתנו קשה ובודדה. אנו חופשיים יותר להעניק למטופלינו אם איננו מחפשים מהם תגמול: אם אין לנו צורך ש”יצליחו להבריא”, ואם אין לנו צורך שיאהבו אותנו. ברור שחלק מעבודתנו היא לטפל בעצמנו ולדאוג שאנו מוזנים מספיק, אך כמה מאיתנו יכולים להכריז שהנם לגמרי מסופקים ביחסים המיניים שלהם? נראה שכנות וגילוי לב הם הבסיס הטוב ביותר לאחדות מקצועית ותמיכה הדדית. שלמות מוחלטת בטיפול לעולם לא תהיה הבסיס לעבודתנו, מה שכן יכול לעזור לנו היא קבלה פנימית מוחלטת של הא-סימטרייה של היחס הטיפולי, מבוססת על הבנתנו של תפקידה הטיפולי.
עלינו להפנים את הגבול המיני לליבנו, בתוך עצם תחושת אהבתנו למטופלינו, לתלמידנו ולעבודתנו.
