הטיפול בנפגעות תקיפה מינית דרך מגע ותנועה

מאמר זה מתייחס בעיקר לאנשים שחוו תקיפה מינית והתעללות ממושכת בילדות, ואשר הדחיקו זאת זמן רב.

כמטפלי גוף עלינו לקחת בחשבון שאחוז גבוה של נשים עבר תקיפה מינית כלשהי, ושמרביתן של אלה שעברו תקיפה או התעללות מינית ממושכת בילדות לא זוכרות את זה.
ואולם טיפולי גוף יותר מאשר טיפולים אחרים מעוררים לעיתים זיכרונות הקשורים בתקיפה מאחר והזכרונות המודחקים קיימים בצורות מפורקות שאינן מאפשרות לקוגניצייה לדעת את האמת, אך מאחר ואלו זכרונות הקשורים בגוף ובהתנהגות גופנית הרי שהטיפול הגופני באופן אסוציטיבי יוצר נגישות גדולה יותר לחומר.
כאשר ההדחקה היא עמוקה עיסוי רגיל או פעילות גופנית רגילה לא בהכרח יעוררו את הזיכרון, אך כאשר התנאים הטיפוליים מלאים בקבלה, תמיכה וביטחון, אזי ההסתברות לעליית הזכרון המודחק גדלה פי כמה.
לכן עיסוי בגישה טיפולית הוליסטית הוא כר מזמין מאוד לזכרון טראומטי לעלות, וכנ”ל גם לגבי טיפול בתנועה.
כשעולה חומר מודחק הוא עולה באופנים שונים על פי טריגרים שונים. משהו בתוך המפגש הטיפולי מתחבר לרגע עם תחושה ישנה מודחקת. פתאום המטופלת חווה לא את המציאות העכשווית אלא משהו ישן מאוד שקרה פעם, שהוא שונה במהותו מהמתרחש עכשיו בחדר. אלא שאיזו תחושה עכשווית הפכה בהרף עין למשהו אחר, והיא חיה מחדש רגע שהודחק, רגע שההכרה שלה הדחיקה מזמן, וזה לאו דווקא מתחיל מהדבר הנורא ביותר. להיפך, ישנה הדרגתיות מופלאה בתהליך ההזכרות מחדש. הזיכרונות הראשונים עשויים להיראות כמעט תמימים, משהו חלקי שעוד לא מספר את הזוועה אבל הוא חלק ממנה.
אחרי שהחומר התחיל לעלות במפגש הטיפולי, במידה והתמיכה והקבלה עדיין מובטחים, הרי זה כאילו נעשתה פרצה בגדר אשר מהצד השני שלה מים גועשים. הזיכרונות עולים אל ההכרה בדרכים שונות – בחלומות (שהם לא ממש חלום אלא לחיות מחדש את העבר), בתמונות שעולות בזמן ערות – הזכרות כפשוטה, ובתוך האינטראקציה הטיפולית.

כיצד לטפל וכיצד להתייחס בשלב זה של התהליך

חשיפת העבר לא בהכרח תהיה הפתרון הנכון לכל אדם. לעולם אין לדחוק באדם להכנס לתוך התהליך. ההנחה היא שהסכר שהושם שם יועד לזמן שבו ההכרה והכוחות הנפשיים של הילד לא היו מסוגלים להתמודד עם האמת הבלתי אפשרית הזו.
כאשר תהליך החשיפה מתחיל מעצמו, שהרי אף אחד לא ידע על כך קודם, יש להניח שמשהו במעמקי נפשו של המטופל מזהה את האפשרות להתמודד עם האמת מבלי להרס מזה. יחד עם זה האמת עלולה להיות כל כך קשה שלא תמיד באופן אוטומטי עצם החשיפה תיצור הקלה. יש לקחת בחשבון שכעומק הטרגדיה שהודחקה כך יהיה הקושי של ההתמודדות מול האמת מצד אחד, מול אנשים מהעבר – כולל התוקפ/ים ובני המשפחה, וכמובן כל שאר הסביבה מצד שני.
כאשר מדובר בגילוי עריות ו/או תקיפה ע”י בני משפחה אחרים, הסכנה בהתמודדות מול החברה גדלה פי כמה מחד, ומצד שני ככל שהתוקף הוא אדם קרוב יותר הרי שעומק הפגיעה והשלכותיה על חיי המטופל בהווה קשים יותר.

האיכות שלה נזקק המטופל בשלב זה בעקרה היא איכות של תמיכה, של תחושה שהוא לא לבד, שהמטפל לא יעזוב אותו, ובעיקר שהוא מאמין לו.
יש לזכור שההדחקה נבעה בחלקה מאי היכולת לספר ולקבל עזרה בזמן שזה קרה והסיבות לכך יכולות להיות מגוונות ושונות: תלותיות של הילד בתוקף במיוחד אם זהו קרוב משפחה; איומים של התוקף; הפחד שלא יאמינו; האמונה שהתוקף הצליח לטעת בקורבן התקיפה שהיא אשמה או שזה מגיע לה וכיו'”ב.
כל זה מסביר לנו מדוע הידיעה של המטופל שהמטפל מאמין לו ותומך בו ולא נוטש אותו, גם כאשר המטופל עצמו עדיין חדור רגשי אשמה עמוקים ביותר, חשובה כל כך. למעשה המטופל זקוק אז שוב ושוב להבטחה של תמיכה, של אי נטישה, ולאישור שהוא טוב, טהור ונקי מאשמה.
אופי הטיפול הגופני עשוי לקבל תפנית מאוד משמעותית בשלב זה. לא תמיד יהיה ההקשר הרגיל של הטיפול מתאים למטופל. צריך לזכור שמה שעובד אלה התנאים הבסיסיים של ביטחון תמיכה ואמון ולא הטכניקה הטיפולית הרגילה (טכניקות טכניות של מגע). יתכן שתהיה זו תקופה של יותר מילים ושהמגע ייהפך יותר לאופי של מגע כאילו המטפל הוא האדם הראשון המשמעותי אותו פגשה, ולו היא מספרת מה שקרה לה מייד לאחר התקיפה. חיבוק עדין ואולי לפעמים גם חיבוק חזק יקחו את מקומו של העיסוי. ואילו התנועה – ככל שהרשות להיות אתה עצמך ניתנת בתוך הטיפול – כך התנועה תהיה אותה תנועה שנעצרה אז בזמן הפגיעה, התנועה שהתוקף לא אפשר לעשות, התנועה שהסוד לא איפשר לעשות, התנועה שהאימה, החרדה ופחד המוות, שלעיתים היו חלק מהחוויה, לא איפשרו לה להתרחש.

התנועה תהיה בחלקה התמודדות מחודשת בתקיפה עצמה עם הבדל אחד בסיסי והוא שהפעם המטפל התומך נימצא לצידה, יתכן אפילו שהוא מחזיק אותה תוך כדי התנועה שלה. חלק אחר של התנועה, יכול להיות סוג של פורקן שלא היה אפשרי אז.
תפקיד המטפל הוא לוודא שלא תהיה כאן רק חזרה על מה שהיה, אלא שיתווסף אלמנט מעודד, אם זה ביטוי להתנגדות וגם אם זה העידוד, האמפטיה, החמלה והתמיכה שהמטופלת כל כך הייתה זקוקה לה אז וגם היום.

מאמר זה לא מתיימר ללמד כיצד לעבוד עם נפגעות תקיפה מינית, להפך- אחת האמירות שלי הן שלא ניתן להתכונן באופן מלא מראש. למעשה המטופלת היא שבוחרת את המטפל/ת המתאימה לה לעשות אתה את התהליך ולאו דווקא מיומנות מקצועית קובעת אצלה.

המטופל/ת מחפש תמיכה, אהדה קבלה, מישהו שיאמין וימשיך לתמוך, וגם יוכל לומר לה/ לו שהוא לא האשם. האשם הוא התוקף ורק התוקף, ויחד עם זאת, שיוכל להעיז ולראות, להעיז ולדעת, את כל האמת, גם את זו שמראה את שיתוף הפעולה של המותקף, כלומר את מה שעומד בבסיס תחושת האשם, אשר הנה בעלת השלכות קשות לא פחות מהתקיפה עצמה.
כשמטפל/ת נבחר כך ע”י נפגע תקיפה מינית, אם עדיין לא רכש ניסיון קודם, עליו לקבל תמיכה מקצועית כיוון שהעול הוא כבד ביותר, ונפילה אפשרית יחד עם המטופל, תהה קשה וכואבת במיוחד.
הבעיה עם הדרכה מקצועית היא הניסיון שלה. מוזר, אבל אנחנו פונים להדרכה בגלל הניסיון, ובו בזמן המכשלה הכי גדולה היא הנסיון הקודם, שהרי זו בדיוק הסיבה שכל כך הרבה אנשי מקצוע מפספסים בגדול את המקרים הקשים ויוצאי הדופן, אלה שלא בדיוק מתאימים לתאוריות ולנסיון הקודם.
בבסיס התמיכה במטפל חייבים להיות אותם האלמנטים שצריכים להיות בבסיס התמיכה שהמטפל נותן למטופל, הווה אומר קבלה, תמיכה, עידוד, יצירת ביטחון ואמון. כל אלה יאפשרו למטפל להיות הוא, ואם נזכור כאן שהמטופל הוא זה שבחר להעלות את החומר מול מטפל ספציפי זה, נוכל להבין עד כמה חשוב חיזוקו של המטפל להיות הוא ולא שום דבר אחר!

התהליך השיקומי מתחיל אמנם מתחילת בניית הקשר הטיפולי, אך יחד עם זאת, כאשר היה תהליך משמעותי של חשיפת הפגיעות שהודחקו, מגיע הרגע שבו שאלת השיקום הופכת להיות יותר מחודדת ויותר נוקבת.
יתכן למשל שמטופל שהגיע בגלל סימפטומים מסויימים כגון בעיות בתקשורת, או בעיות עם הבוס, קושי בבניית קשר זוגי, תחושת בדידות ועצב, הפרעות אכילה ואי שביעות רצון מעיסוקו בחיים, ימשיך לסבול מאותם הסימפטומים או לפחות מחלקם, גם לאורך תקופה ארוכה של טיפול שבמהלכו נעשתה היזכרות בפגיעות העבר.
למעשה אין הבטחה שסימפטומים אחדים לא יוחרפו בתקופה זו, שכן זו תקופה מאוד קשה בה המטופל חווה מחדש את זוועות העבר והדברים האלה עלולים גם להציף ולדלוף אל מעבר לשעות הטיפול.
למעשה הנושא היחידי שצפוי בו שינוי לטובה הוא הקשר של האדם עם עצמו, אלא שבזוכרנו את הסיבות שבגללן נותק הקשר הזה, הרי שברור שעובדה חיובית זו, לא מבטיחה שום הקלה בחיים, להיפך, היא מבטיחה צורך להתמודד עם מציאות קשה יותר מקודם!
רק המשך נאמן ומסור של מערכת היחסים הטיפולית עד לכדי שינוי אחדות מתבניות ההגנה של המטופל, שינוי שפותח אותו לאפשרויות חדשות בתוך החיים, רק שלב מתקדם כזה בתהליך הטיפולי יחל לשאת תוצאות חיוביות של ממש באיכות החיים של המטופל.
שינוי בתבניות התנהגות איננו דבר של מה בכך. אני שואל את עצמי מתי לאחרונה התרחש אצלי שינוי כזה ואינני זוכר אחרי גיל 12-14 שינוי כזה משמעותי.
לתמוך במשהו על מנת שיוכל לעשות שינוי כזה זוהי אומנות הטיפול ולא הייתי מתיימר לומר שאני יודע איך עושים זאת. יחד עם זאת ישנם כמה דברים שהייתי רוצה לציין בהקשר זה, דברים שלמדתי מתוך הנסיון ושכשאני זוכר הם משרתים אותי גם בעבודתי עם אנשים עם קשיים מסוגים אחרים.

עקרון ההובלה והתמיכה

התיאור של הטיפול בנפגעי תקיפה מינית יכול להשתרע על פני דפים רבים שכן כמו שכבר ציינתי זהו תהליך ארוך ולא קל, אך בחרתי כאן להתייחס לנושא עקרוני זה אשר פעמים רבות קובע במידה רבה את ההצלחות והכישלונות במשך הטיפול.
עקרון התמיכה וההובלה אומר שרק האדם עצמו יכול להוביל את תהליך ההתפתחות שלו. יחד עם זאת אין הוא מסוגל לעשות זאת לבדו – הוא זקוק לתומך.
מכאן ברור שבמערכת הטיפולית המטופל לבדו, ורק הוא יכול להוביל את התהליך הטיפולי/ התפתחותי שלו, ואילו תפקיד המטפל לתמוך בו על מנת שיוכל לממש את עצמו ולהגיע למטרות שהציב לעצמו.
תפקיד המטפל מזכיר לא במעט את תפקיד ההורה התומך בילד שפועל באופן טבעי בכיוון הצמיחה וההתפתחות שלו להיות הוא עצמו.
כמו שתפקיד ההורה אינו קל ומעטים ההורים שאינם מנסים להכתיב בדרך זו או אחרת את כיוון ההתפתחות של ילדם, כך גם המטפל הרואה, המבין, המוצלח, וכולי מתקשה לא אחת לאפשר למטופל להוביל את עצמו, ומנסה שוב ושוב כאילו לתמוך. אלא שבעצם לקיחת האחריות על ההובלה מהמטופל, ואין זה משנה מה היתה מהות העצה עצמה, הרי שיש בכך השתלטות, ולקיחת הכוח של המטופל במקום העצמה!
כמו לכל דבר בטיפול גם כאן ישנם גבולות, והגבול המוגדר לכל תמיכה הוא בכך שאיננו תומכים במהלכים הרסניים. שוב כמו אצל ילדים, כך גם אצל המטופל. התמיכה היא באדם, מבחינת התמיכה במעשיו, יש כמובן לניסיון ולחוכמה של המנהל תפקיד ואחריות, תפקיד לא קל אשר הנפילה ממנו לכיוון של השתלטות היא קלה וכמעט טבעית. זו נטייה כל כך טבעית שכל כך בקלות יכולה להיות מוסווית בתירוץ של טובת המטופל, ומשום כך, זקוק המטפל לתודעה בהירה ולעבודה כנה על עצמו על מנת שיוכל שוב ושוב לתקן את עצמו ולפנות את ההובלה למטופל.
על חשיבות ההעצמה של אנשים שעברו תקיפה מינית והתעללות אין כלל צורך להרחיב את הדיבור. נושא זה ברור מאליו ומוכר בחוגים רבים העוסקים בתמיכה כזו או אחרת בנפגעים אשר גופם נפלש. נפגעים שהריבונות שלהם על גופם נשברה, שכוחם להכתיב לעצמם את חייהם נלקח מהם ובכך כל הבסיס לתחושת שליטה במצב והיות האדון של עצמם הושמט מתחת רגליהם.