מה זאת חיות? הקשר בין מיניות וחיות, ובין הקונצפציה לגבי המיניות לבין מערך הטיפול.
המילה הראשונה המתקשרת לחיות מצד אחד ולגישה טיפולית מצד שני – היא זרימה. זרימה של מה? – זרימת דם, חמצן, או נשימה בכלל. זרימה של המשקל, זרימה של תקשורת עצבית, זרימה של מודעות, או במילה אחת כוללת – נוכחות.
על זרימת הדם אין צורך להרחיב את הדיבור שכן זה נושא ידוע ומקובל מאוד בתחום העיסוי. למרות זאת נציין רק שלמראית עין, ניתן לראות מבחוץ ומרחוק לפי מבנה הגוף עד כמה זרימה כזו מתרחשת או לא בעיקר ברגליים ובכיוון הזרימה אל הלב, כלומר במערכת הוורידית. לעתים במקרים קיצוניים ניתן לראות רגליים כבדות מורחבות ומנופחות בדם המתקשה לחזור אל הלב.
זרימת הנשימה מבטאת באופן כל כך משמעותי את רמת החיוניות של האדם כך שלא פלא שכל כך הרבה שיטות טיפול מתייחסות אליה ושיטות רבות פותחו באופן ישיר כהתייחסות לפן מרכזי זה של קיומנו. די אם נזכיר רק דוגמית קטנה החל מהיוגה דרך האנליזה הביואנרגטית ועד הנשימה המעגלית הריברסינג וכו’. נשימה וקיום, קיום ותנועה, תנועה וחילוף חומרים הם כמעט היינו הך. די בכך כדי להבין את המשמעות של נשימה בחיינו.
זרימת המשקל מבטאת למעשה את יכולתו של האדם לזהות על מה הוא נשען וכתוצאה מכך להרשות לגופו להשען ולהיות נינוח ומשוחרר מכיוון שיש לו תמיכה.
המודעות התחושתית – נציין כאן רק את העובדה שהמצב הרגשי או המודעות הרגשית עובדים בדיוק באותו אופן כמו זרימת המשקל, כלומר, אם אדם מרגיש שיש לו תמיכה בחיים, שיש בסיס מוצק מתחת לרגליו, ושהעולם הוא מקום בטוח להלך בו, הוא יהיה משוחרר מבחינה רגשית – משוחרר מפחדים ומשום כך משוחרר בגוף במידה תואמת.
על זרימת התקשורת העצבית אפשר להסתכל משני כיוונים :
- לראות חסימות בזרימה כתוצאה של חסימות הנובעות ממתח שרירי.
- לראות זרימה זו כחלק מרמת המודעות של האדם הן ברמה של תשדורות לגבי מצב השרירים במקומות שונים בגופו – הרמה הפיזית, והן ברמת החשיבה של האדם. ובאופן אחר – יכולת התנועה החופשית של תשומת הלב, ויכולתו לכוון אותה.
זרימה של מודעות – המודעות מורכבת מזרימה בכמה מישורים בעת ובעונה אחת:
- קיום הגוף – זרימה במישור התחושתי פיזי. תשדורות עצביות דרך אמצעי חישה.
- קיום רגשי – אדם יודע מה הוא מרגיש מבלי לטבוע כולו בתוך הרגש. יש חלק בו, שרואה את מצבו – שחש את גופו, ומרגיש את הרגשותיו בו בזמן.
- קיום במישור החשיבה, מבלי להיסחף לחלוטין ע”י החשיבה, ומבלי שיווצר ניתוק של הראש מהגוף. כלומר, אדם יודע מה הוא חושב, בזמן שהוא מרגיש בברור חלקים בגופו, ומאפשר לרגש לעבור דרכו, מבלי שאף אחד מהאלמנטים משתלט לחלוטין על החוויה אלא קיים לצד אלמנטים נוספים.
במצב זה, יתכן שתיוולד תחושה חדשה של זרימה שאפשר לכנות אותה זרימת נוכחות והיא מציינת את קיומם של שלשת המישורים בעת ובעונה אחת ואת הולדתה של זרימה חדשה, שהויברציה שלה יכולה להכיל את שלושת המישורים הללו ביחד.
הנוכחות מבטאת קיום. קיום הוא פונקציה של זרימה. שום דבר איננו סטטי, אך רמת הזרימה או מישורי הזרימה מגדירים את סוג הקיום או את רמת הקיום. ישנם בינינו אנשים רבים שרמת הקיום שלהם בסיסית, או שאפשר לומר- קצת מוטלת בספק. כאשר, לדוגמא, בית החזה לא נע עם תנועת הנשימה, כלומר שהנשימה עצמה עצורה או רדודה, היא מספיקה על מנת לקיים תהליכים קיומיים בסיסיים, אך אינה מספקת על מנת להכיל קיום רגשי, למשל, או קיום של זרימת האנרגיה המינית, או לקיום היצירתיות. הרדידות של הנשימה איננה נותנת מספיק הזנה במוח לאותם החלקים המיועדים לקלוט רמות גבוהות יותר של תשדורות עצביות.
הנוכחות היא מושג המדגיש את הקיום של תחושת הגוף כאן ועכשיו, בו בזמן שעוברים דרכו רגשות ומחשבות. לעומת מצב של היסחפות רגשית או מנטלית. אפשר לומר שהנוכחות מבטאת את הקשר או החיבור בין הגוף לבין רגשות וחשיבה, תוך כדי שמירת הזרימה – זרימת המשקל של הגוף אל האדמה.
התוצאה של זרימה זו היא זרימה מוגברת גם במישור הרגשי והמנטלי, כאשר הגברת הזרימה הזו גוררת שוב צורך בחיזוק הזרימה אל האדמה. בצורה כזו זרימה אחת מעצימה את השניה וכל המערכת נמצאת אז, אפשר לומר, על “פול טורים” מבחינת זרימה או מבחינת קיום.
אדם הנמצא בסביבת אדם אחר אשר בתוכו מתרחשת זרימה מועצמת שכזו, יכול לחוש את הנוכחות הזאת בגוף שלו עצמו, כיוון שלזרימה חזקה כזו יש אפקט אלקטרומגנטי, הגדל ביחס ישר לעוצמת הזרימה וברמות הגבוהות שלו ניתן לחוש אותו ממרחק
הקשר בין מיניות וחיות
בדיוק כפי שחסימה רגשית כלשהי גורמת לעצירה בזרימה בגוף עצמו (בגלל ההחזקה השרירית הכרוכה בכך) כמו גם ברגש, כך גם מעצורים בזרימה המינית, יוצרים עיכוב בזרימה הכללית של הגוף בכל המישורים.
פגישה עם זרימת האנרגיה המינית או עם מעצורים בזרימה זו
על מנת להכיר את מלוא התחום בין זרימה לתקיעות נתחיל בהתייחסות אל הקצוות. בקצה האחד נמצאת איזו רגישות יתר לתחום – כל דבר מקפיץ את הכפתור של זרימת האנרגיה הזאת בגוף. הוא מתמלא בגירויים מיניים ויכול לעתים להגיע עד אורגזמה עדינה, מבלי שעשה כל ניסיון שהוא לפתח את המתח המיני – זה פשוט קורה באופן אוטומטי לכל אורך הדרך. לפעמים זה קורה מהר מאוד -מגירוי לפורקן, ולעתים זה מתבשל לאורך הטיפול, ומתפתח מכיוון שלא מדברים על זה ולא נוקטים באמצעים לשחרור המתח.
מהלך עניינים שכזה מופיע גם אצל גברים וגם אצל נשים, אך בעוד שאצל גברים בסופו של דבר הוא גלוי לעין (אם דרך הזקפה ואם דרך שפיכה) הרי שאצל נשים הוא יכול להישמר בסוד, ואם איננו מיומנים בזיהוי הזרימה הזאת, יתכן שלא נדע על כך מאומה .
שפיכה יכולה לקרות לעתים גם ללא זקפה כתוצאה מגירוי מקומי בעוצמה חזקה (למשל בעקבות נדנוד מתמשך של האגן בשכיבה על הבטן). יש אנשים שרגישים לכך יותר ואין להסיק מכך דבר על הגישה איתה מגיעה האדם לטיפול. התופעה היא בלתי נשלטת ולעתים לאחר סדרת טיפולים, או בעקבות שינוי במתח המיני הכללי אצל אותו אדם, יכולה התופעה להעלם. והאמור כאן נכון כמובן גם לגבי נשים אלא שאצלן העובדות פחות גלויות לעין ולכן פחות מעוררות שאלה. צריך להבין שאדם שנימצא במצב כזה עלול להיות מאוד מובך מהנושא עד כדי הימנעות מלהגיע לטיפולים כי זה קורה לו, או כי הוא חושש שזה יקרה לו.
הגם שאין אנו מעודדים את פיתוח המתח המיני והגעה לפורקן תוך כדי הטיפול, אם קולטים אנו נכון את המצב, יש לאפשר לאדם זה לקבל את התהליך הזה כדבר טבעי שאינו צריך להתבייש בו, ולהבין שלאחר ירידה כללית במתח המיני התופעה תעלם. ובאופן רחב יותר יש להציג בפני המטופל את הקונצפציה הטיפולית בנוגע למיניות כפי שתובא להלן.
הקונצפציה הכללית ביחס למיניות במהלך הטיפול
האמירה הראשונה של הקונצפציה נותנת אישור כלפי המטופל שהמיניות שלו היא דבר טבעי שאין להתעלם ממנו מחד וגם אין לפתח בעטיו ציפיות ליחסי מין בתוך המערכת הטיפולית מאידך.
ובהרחבה: המיניות היא אחד הביטויים החזקים והחשובים של החיות בגופנו וגם את זרימתה כמו את זרימתם של רגשות שונים, אנו חוסמים פעמים רבות ע”י כיווץ שרירים ולעתים חסימה מתמשכת. כשאנו נוגעים בגוף אנו עושים זאת מתוך כוונה לפתוח זרימה ולשחרר כיווצים, לכן סביר מאוד שנפגוש כיווצים שחוסמים את הזרימה הזאת. יחד עם שחרור הכיווצים הללו בהחלט תופיע זרימה של מיניות או שהאדם יפגוש לרגעים את הגירוי המיני.
התפישה לגבי הגירוי המיני אומרת שהגירוי הוא אוטומטי לחלוטין, אין האדם שולט בו מכיוון שהוא תולדה של ניסיונות מיניים מוקדמים ביותר מחד, ושל מנגנוני עצירה מאידך. כל תופעה המקפיצה את הכפתורים האוטומטים הקשורים במנגנונים האלה, מקפיצה את הגירוי המיני או את חסימתו ביתר תוקף. מרגע שעלה הגירוי, קיימת אצלנו אופציה לבחירה חופשית (שלא כמו אצל בעלי חיים) לפתח את הגירוי ע”י הגברת המתח, או לטשטש אותו ומכל מקום שלא להיענות אליו מבחינת פיתוח מתח ו/או מגע מיני.
מוסכם ונקבע מראש שלא תיתכן מערכת יחסי מין בתוך המערכת הטיפולית. ישנם טעמים אישיים להחלטה כזו, אך מעל כולם ישנו עקרון שמגדיר את אי התכנותו של תהליך כפול אשר בו מתנהלת מערכת יחסי מין מחד, ומערכת טיפולית מאידך, וזאת בגלל הסתירה היסודית המבדילה בין המערכות השונות הללו.
מערכת יחסי המין אמורה להיות מערכת שוויונית במובן של קבלה ונתינה, שאם לא כן תהיה זאת מערכת נצלנית לאחד הכיוונים ואפשר לשני הכיוונים גם יחד. לעומתה המערכת הטיפולית נועדה לשרת את המטופל, ואילו שכרו של המטפל בתשלום, על מנת למנוע ממנו להביא את צרכיו כמטופל פוטנציאלי לתוך המערכת הזאת. ערבוב המערכת המינית לתוך המערכת הטיפולית יהפוך אותה בהכרח לנצלנית באיזשהו אופן, או שיגרום לפגיעה בזכויות המטופל.
לסיכום
הגם שהמיניות עצמה ובמיוחד ככל שהיא מייצגת חיות וזרימה, הנה דבר מבורך, הרי שמערכת יחסי מין היא פונקציה הנבחרת מתוך מודעות, ובהגדרה אנו קובעים מראש שלא תתקיים בחירה של קיום מערכת יחסי מין בתוך טיפול, כיוון שתהיה בכך סתירה בין מערכת שוויונית לבין מערכת שנועדה לשרת את המטופל.
מה עושים כשפוגשים את הגירוי המיני?
דבר ראשון עלינו להבהיר כאן את ההבדל בין עצם עליית הגירוי המיני, שזה תהליך אוטומטי לחלוטין, לבין פיתוח הגירוי למתח מיני. מכיוון שיש כאן אופציות בחירה ויש צורך ללמוד כיצד להשתמש בהן. לדוגמא: הבהרת הקונצפציה למטופל מורידה באופן מיידי הרבה מן המתח העלול להתפתח בנושא, פשוט בגלל הגדרת והצהרת הכוונות. ככלל, המתח גובר סביב מה שאינו ידוע ויורד לאור בהירות וידיעה. לכן כעקרון כאשר מופיע המתח סביב המיניות אפשר לנקוט בכמה אמצעים.
האמצעי הישיר ביותר הוא להצהיר את הנושא – לדבר עליו ולהגדיר אותו לאור ההבנות שהוזכרו למעלה. לפעמים נראה העניין רגיש מדי ואין אנו רוצים לפתוח את הנושא לדיבור בשלב זה. ברגע כזה עומדת לרשותנו האופציה להסיט את הנושא לכיוון אחר באופן ברור ביותר ומוגדר – עבודה מבנית שיש בה התמודדות עם לחץ וכאב והפעלה אקטיבית של שרירים לפי הנחיות המטפל, במטרה לבסס את התנועה לאורך המישור החוצה של הרגל למשל, או כל עבודה מבנית אחרת.
כאשר המטפל מוצא את עצמו מגורה, לעתים זו יכולה להיות אינדיקציה טובה לקיומו של המתח המיני בסביבה. השאלה היא מי מייצר אותו? האם אפשר להבחין בין מתח שמקורו בהתייחסות של המטופל לסיטואציה לבין מתח שמקורו אצל המטפל עצמו?
מטפל שבודק את עצמו היטב, יודע אם הפגישה מרגשת אותו מבחינה מינית, ואם אכן כן, עליו להבין שהפרטנר מהצד השני מספק משהו לתוך מערכת המתח הזו, אחרת הוא לא היה מתקיים. יחד עם זאת יתכן שזה נעשה ללא שום מודעות או ידיעה.
לעומת זאת אם התשובה היא שלילית ואילו המטפל הוא זה שמספק את המשהו שמקיים את המתח הזה, או אז יש באפשרותו לבחור (אם הוא רואה נכון את התמונה) לספק משהו אחר לתוך המערכת. משהו שירגיע אותה וירוקן אותה מהמתח. איך? בדיוק כפי שהוסבר למעלה. מטפל שעשה בעצמו מספיק עבודה על הנושא, כך שהוא יכול להיות נקי ממטענים בתוך הקשר הטיפולי , יש ביכולתו להרגיע את המערכת גם במקרים בהם הגירוי במקורו החל ממנו. המטופל הספציפי “הקפיץ החוצה” את החומר הטעון של המטפל עצמו, אך בזכות ההבנה והניסיון יכול המטפל לזהות את הגורמים הפעילים – לראות מה אצל המטופל מזין את הגירוי של המטפל ליצירת מתח, ולהתייחס באיזשהו אופן לאחד הגורמים או לשילובם.
באופן עקרוני ההתייחסות לעולם לא תתמקד במטפל שהרי לא לשם כך הגיע המטופל למפגש, אולם במידה מסוימת לכל מטופל יש עניין להכיר את ההשפעה של ההתנהגות ה”פסיבית” שלו. לכן המטפל יכול ראשית לברר אם זו סיטואציה שחוזרת על עצמה גם בקונסטלציות אחרות ורק אם כן יהיה טעם ליראות ביחד מה מאפיין את ההתנהגות “הפסיבית” של המטופל – זו שמעוררת כל פעם מחדש את המתח המיני במקום שאינו מתאים!
אינני מעוניין להאריך כאן מעבר לאמור כיוון שההזמנה הראשונה שלי לכל אחד מאתנו המטפלים, מתמקדת בצורך שלנו לעשות עבודה משמעותית בנושא בעצמנו לפני שנוכל להיות כאן משענת למישהו בנושא כה טעון מבלבל וחשוב זה! יחד עם זאת הצגתי את הקווים העיקריים לעבודה בתחום, וכל אחד יעשה חשבון לעצמו איפה הוא נמצא בדרך ולאן הוא רוצה להגיע. הנושא הזה הוא כל כך גדול רחב וחשוב שהוא בהכרח דורש מאתנו התייחסות יותר מדויקת או לפחות יותר מוסברת. בשני הגיליונות הקודמים של הביטאון פרסמתי מאמרים המסבירים מהו עיסוי טיפולי והשלבים בתהליך הטיפולי. חזרה למאמרים אלו, עשויה להכניס יותר סדר והבנה בנושא.
ההבדל בהתייחסות למיניות לפי הגישות השונות בעיסוי
האמור למעלה מתייחס לגישה ההוליסטית בטיפול במגע, לעומת זאת אין קונצפציה זאת רלוונטית לטיפולים במגע הנשענים על הגישה הפיזיותרפיסטית או הרפואית אורתודוכסית – גישות שמעקרן הן יותר מכאניות ואינן מביאות בחשבון צדדים ורבדים קיומיים השייכים לפן הרגשי, המנטלי או האנרגטי.
ואולם לא משנה הגישה בה דוגל המטפל – כך או כך הוא אדם ועניין הגירוי המיני יופיע גם אצלו וגם אצל מטופליו באופן טבעי, והוא יזדקק לטכניקה מיוחדת על מנת להוציאו מן המערכת. אנו יודעים היטב שעבודת המטפל על עצמו משפיעה דרך השראה באופן חזק ביותר על המטופל. על מנת להישאר ברובד פיזיקלי, על המטפל לנקות באופן מוחלט מהמערכת שלו את הריגוש המיני בשעה שהוא עולה, ולמנוע ממנו לעלות בעזרת התמקדות מנטלית בפן המקצועי של העבודה הפיזיקלית.
משום שהגישה ההוליסטית רואה את קבלת האדם בשלמותו כמטרה וכאמצעי טיפולי כאחד, ומתוך כך צריכה היא ומוכנה להסתכל עליו בשלמותו ולהעביר לו מסר של קבלה והכלה, הרי שהגישה הפיזיותרפיסטית והרפואית אורתודוכסית, מתייחסות אך ורק להיבטים מכאניים ומספקת למטופל תמיכה בהיבטים אלה. הגישה המכאנית נעזרת לא אחת בהסתרה על מנת למנוע גירויים לא רלוונטיים, לדוגמא, שמירה על צניעות המטופל כך ששום חלק המזוהה עם מיניות לא ייראה, וודאי גם לא יזכה למגע.
ההבדל בין הגישות הטיפוליות השונות הללו מודגש בהקצנה בהיבט של החשיפה הפיזית ושל ההתייחסות לאדם כשלם לעומת התייחסות לחלקיו. לעומת הגישה ה”צנועה” של מי שמתייחסים בדרך העיסוי להיבטים המכאניים של הזרמת הדם במערכת הוורידית ושחרור כיווצי שרירים והצטברויות של חומצת חלב, הרי שהגישה הפתוחה ביותר מיוצגת ע”י ה-Easelen Massage בקליפורניה, ארה”ב, אשר בשנות ה-60 של המאה שעברה, כחלק מהתנועה ההומניסטית ככלל, אפשרה מפגשים בעירום מלא של מטפלים ומטופליהם כולם באזור אחד של מרפסת גדולה אליה עלו מן המרחצאות החמים, בהם כולם נהגו לרחוץ בעירום. באופן תיאורטי אין צורה כנה יותר לבטא קבלה מלאה של המטופל, ובכל זאת גישה זו, הגם שנשארה בחלקה בתוך העיסוי ההוליסטי, לא החזיקה מעמד באופן שלם.
במקומות שונים בעולם נהוג היום לקבל את המטופל כפי שנוח לו בעצמו, מתוך מוכנות להכלה מלאה בעירום מלא אך לא בהדדיות. גם גבולות אזורי המגע עצמו נעים בין מגע מלא בכל מקום בגוף, לבין חוסר מגע באזורים הקרובים לאברי המין. (מגע חודרני באיברי המין שייך רק לאסכולות טיפוליות ספציפיות אך לא לעיסוי ככלל). דבר אחד תקף בכל גישה והוא ההסכם הטיפולי. יש לזכור שההסכם הטיפולי הגם שהוא עשוי להיערך מחדש במהלך התהליך הטיפולי ולקבל כיוונים ואפיונים חדשים, הוא תמיד מגדיר מראש את העתיד: את הכוונות, את המטרות, ואת האמצעים. כל עוד נשמר העיקרון של טובת הלקוח, וכן דרכי עבודה מוסכמות מראש בהסכם הטיפולי, הסיכויים לפגיעה בטובת המטופל קטנים.
לסיכום
נראה לי שהמסר החשוב ביותר ממאמר זה אמור להיות הקשר בין הקונצפציה הטיפולית לבין אופן ההתייחסות למין, למיניות ולגבולות המגע והחשיפה. אין לחבר בין גישה מכאניסטית מחד עם חשיפה מלאה מאידך, כמו שאיננה מתאימה גישה צנועה במיוחד כאשר ההתייחסות היא טיפולית הוליסטית.
בכל מקרה, ההתרחשות הפנימית אצל המטפל משמעותית יותר מהפן החיצוני של חשיפה או צניעות. ותקשורת ברורה בנושא, הכוללת הסכם טיפולי ברור, הם הא”ב של הצלחה טיפולית. היסחפות למערכת של יחסי מין מביאה לסיומה של המערכת הטיפולית, ואילו המקום העדין של ליווי המטופל עם המיניות שלו בין שאר המרכיבים האישיותיים שלו, מבלי להתערבב אתו, היא אומנות הטיפול בגישה ההוליסטית, אומנות שדורשת עבודה רבה של המטפל על עצמו ואיננה רלוונטית למטפל המתחיל.
