אתם הקוראים אם טרם התנסיתם בשיטת טרייגר, זה לא אומר שלא ספגתם כבר הרבה ממנה שכן מאז פותחה ע”י ד”ר מילטון טרייגר (1997 – 1908), היא חדרה והשפיע על שיטות רבות ביניהן על שיאצו, טיבטינג פלסינג או עצמת הרכות, שיטת אילן לב, וסוגים רבים של עיסוי.
איך תדעו מה חוויתם שהגיע משיטת טרייגר? זה פשוט מאוד – עולם התנודות.
טרייגר פיתח את התנודה, את השקילה ואת ההנעה החופשית (תנועה פאסיבית) של איברים ספציפיים לרמה של אומנות שמחזירה דברים ומצבים למוטב!
ד”ר טרייגר היה פיזיותרפיסט ואח”כ רופא אורתופד שהתמחה בטיפול בפציעות ספורט כמו גם במחלות קשות (שיתוק מוחין, פרקינסון, ועוד).
אז מה כל כך מיוחד בשיטה הזו?
שהיא מלמדת ממש, כיצד אפשר לשנות את מצבנו ע”י פנייה ישירה אל התת מודע.
אנחנו לא מחפשים מיידע בתת מודע ולא מנהלים אתו שיחות, אלא אפשר לומר, שאנחנו לומדים כיצד לא להפריע לו לעשות את עבודתו.
היום הייתה לי חוויה מיוחדת עם מטופל שכאשר רק הגיע לטיפול לא היה מאוד ברור אם זה מטופל שצריך קודם ללמוד שחרור – כלומר שיטת טרייגר? או שזה מטופל שזקוק כפי שהוא חשב, לאינטגרציה המבנית של רולף כדי לשחרר דברים תקועים מבחינה תנועתית בעיקר באזור האגן.
כמו במקרים דומים אחרים, אני הולך על יישום והקניית הכלים מגישת טרייגר תוך כדי העבודה לפי הסדרה המובנית של ד”ר רולף – דהיינו פתיחת הקיצורים בפאסיה על מנת להקנות יותר חופש תנועה לעצמות והקניית דיוקי התנועה הנכונה של רולף (אפשר על זה לקרוא במאמרים שלי בנושא).
זה אומר – הקניית לימוד השחרור תוך כדי הסדרה של רולף. במקרה הספציפי הזה ראינו שהבחור מסוגל לשחרר יפה מאוד באזור העליון של בית החזה.
פירוט המקרה:
אצל מטופלים רבים שיש להם סוג של חוסר איזון מבני קל (סימפטומים קלים שקשורים לעקמת) אפשר לזהות כיווץ כרוני בדרגות שונות בפקטורליס מיינור הימני (הרבה יותר שכיח בימני מאשר בשמאלי) ועל הכיווץ הזה, מתלבשת תבנית של כיווץ שהוא לא כיווץ כרוני (כלומר ניתן לשחרר אותו ע”י מודעות) בפקטורליס מייג’ור של אותו צד (ולעיתים בשרירים נוספים באזור).
הבחור הכישרוני המדובר, ידע בעזרת מודעות כיצד לשחרר (כל פעם מחדש כי הרי זו תבנית) את הכיווץ המיותר של הפקטורליס מייג’ור ונשאר רק עם הכיווץ הכרוני של המיינור. החוכמה היותר גדולה היא להמשיך לשחרר את המייג’ור גם אל מול לחץ בסביבה, וגם תוך כדי תנועה כמו הפניית הראש לאותו צד ותנועות אחרות. בכל אלה הוא היה ממש טוב!
אבל היום, כשאנחנו עובדים הרחק משם על שחרור הפסואס תוך כדי תנועת גלגול האגן (שאמורה להתבצע ע”י לחיצת כפות הרגליים לשולחן וללא כל פעילות של שרירי בטן או עכוז), דווקא כאן, בעבודה מרחוק, אנחנו מזהים את רצף המתח העולה דרך הפסואס עד מתחת ללסת ולצדי הצוואר!
עלינו כאן על תבנית שאני קורא לה בראשיתית! תבנית שמסתירה את האופי האמתי של המבנה שלו, ושנוצרה בגלל דרבון ייתר (על היתרונות והחסרונות שבו) בגיל צעיר ביותר!
הנה מסתבר שבחור שבמבט ראשון נראה ומרגיש לעצמו מלא בכיווצים ומתח שרירי עודף, הוא בעצם במקור בעל טונוס שרירי נמוך במיוחד עם עודף חופש מפרקי באזורים מסוימים שדווקא לא כוללים את המרפקים ואת הברכיים! (העודף חופש נמצא לאורך כל החוליות ובמפרקי הירך).
בגיל צעיר, מאחר ואחר לעמוד על רגליו ובעקר ללכת, קיבל דרבון מיוחד שעזר לו להגיע להליכה מוקדם ממה שהיה מגיע אליה ללא הדרבון. יש להניח שכבר אז נבנתה התבנית של מתח ייתר שהיה האמצעי שלו לגייס כוחות לתפקוד במקום שהם אינם, כך אתה פוגש אדם מבוגר שבשביל לעשות פעולה מכף הרגל או מהרגל, פעולה פשוטה של לדחוף את הרצפה או את השולחן טיפולים אחורה – הוא נזקק בשביל זה למתח לכול אורך עמוד השדרה ועד הלסת והראש!
הכלים היעילים ביותר לשינוי התבנית הזו נמצאים בגישה של טרייגר ולמזלנו אותו בחור מסוגל להשתמש בכלים האלה בקלות וביעילות!
אז מהו הכלי?
בואו תעשו ניסיון ותראו אם הבנתם את הכלי.
שכבו על הגב עם ברך אחת כפופה נשענת עם כף הרגל על השולחן. הרגל השנייה ישרה. כול מה שעליכם לעשות הוא לגרום לתנועה באגן ללא הפעלת שריר הבטן ובוודאי שום שריר גבוה יותר. עד כמה שניתן ללא הפעלת שרירי העכוז, ובכלל רצוי לדמיין את מבנה הרגל, אגן, עמוד שדרה, כמוטות או עצמות ללא שרירים.
כף הרגל דוחפת את השולחן למטה לכיוון הרצפה עם הטיה קלה של הברך פנימה – התוצאה – האגן מסתובב מעט לצד הנגדי, נשען על הצד הנגדי והעקר שלא הישבן מכווץ (כמובן מכווץ אבל רק במידה ההכרחית ולא מעבר לכך) ושרירי הבטן כולל שריר הפסואס עם החוליות שהוא מחובר אליהן, משוחררים כך שהחוליות עצמן בנפילה כלפי השולחן כאילו היו חוליות שרשרת רפויות של אופניים).
ע”י הפחתת הדחיפה של כף הרגל – המצב חוזר למצב ניטרלי.
כשהמטופל מבצע את התנועה הזו, אני נוגע בשרירי הבטן ובפסואס ברכות, להזמין אותם לשחרר – ואיך מלמדים את הפסואס לשחרר? הרי הוא לא בדיוק מגיב לרצונות שלנו. לכן המגע כאן עוזר. במקרה של הבחור, ראינו שהוא לא יכול לשחרר לגמרי את הפסואס אלא נשאר בו מתח שהוא מיותר מבחינת התפקוד בתנועה הזו. לא זאת בלבד, אלא שאפשר היה להרגיש את המתח עולה עד מתחת ללסת ועד לצדי הצוואר. ואיך זה אצלכם?
אני מניח שחלקכם יכולים לעשות את התנועה ללא שום כיווץ מיותר, אבל חלק אחר מכם, ממש לא מסוגלים לשחרר את הבטן, שלא לדבר על לשחר את הפסואס – הלא כן?
אז כן, לשיטת טרייגר יש את הכלים הנכונים שיעזרו לכם לשחרר את שניהם. כמובן שתבנית בראשיתית כמו זו שתיארתי כאן, ייקח זמן להשתחרר ממנה, אבל השינוי יהיה מהותי, וכבר היום בסוף הטיפול, יכולנו לזהות תנועה באגן שלא הייתה קודם כלל, יכולנו לזהות קשר בין הדריכה בכף הרגל לתחושת תמיכה בגב התחתון, ויכולנו לזהות פעילות של הפסואס בתנועת הרגל קדימה – הישגים לא מעטים!
אז נחזור לעניין העיקרי בטרייגר – איך מדברים עם התת מודע באופן שעוזר לגוף לשחרר?
שואלים אותו שאלה על תחושה. לא שואלים שאלה שיש לה תשובה מילולית ולא מצפים שהתת מודע יענה לנו במילים! שואלים: “איך זה היה מרגיש לי אם זה היה עכשיו משוחרר יותר?”
“איך זה מרגיש כשזה קצת יותר משוחרר?” ו”מה התחושה כשזה עוד טיפה יותר משוחרר מזה?”
זה סגנון השאלה, ולא שואלים פעם אחת, אלא שואלים תוך כדי תנועה, (במקרה שסיפרתי – תוך כדי תרגיל הבסיס של רגל אחת כפופה ורגל אחת ישרה), שואלים וחשים – מזהים את התשובה בתחושה עצמה – התחושה משתנית, השאלה גורמת לנו לשחרר כי זה תפקידו של התת מודע – הוא מווסת את המתח השרירי שלנו. שאלת השאלה לגבי מזה יותר משוחרר היא נתינת הרשות לתת מודע לעשות את זה! לעומת זה הפחד שהרבה פעמים עומד מאחורי הכיווץ הלא נשלט הזה, הוא מה שאומר לתת מודע, אל תתעסק עכשיו בוויסות כי אני צריך להתגונן, אני צריך להתאמץ. אני צריך להיזהר וכו’ וכו’. בשביל התינוק שזירזו אותו ללכת – זו הייתה הישרדות, הוא חייב היה למצוא את הכוחות לעשות את מה שדורשים ממנו ולכן הוא גייס לשם כך כוחות מרחוק מהיכן שהיה לו כוח, לא מהשרירים הנכונים! ההתגייסות הפכה לתבנית והזכרתי קודם לטוב ולרע. – איזה טוב אתם שואלים? כן, למי שיש טונוס נמוך ומפרקים פתוחים, זה נכון מאוד להעלות את הטונוס ולקצר שרירים על מנת למנוע בריחת אנרגיה דרך המפרקים הפתוחים שלו, ואם זה חדש לכם מוזמנים לשאול על זה, זה נושא חשוב מאוד כל הנושא הזה של מי שיש להם עודף חופש מפרקי!
ולסגור את שאלת הפתיחה, בעולמנו נותנים עדיין דגש רב לצד המכאני של הדברים. ד”ר טרייגר היה אלוף בהבנת הצד המכאני, אבל היכולת המופלאה שלו להביא לריפוי, נבעה מהיכולת שלו ליצור תקשורת בונה בין תת המודע של המטופל לגופו! זה מה שעשה את ההבדל מפיזיותרפיסטים אחרים, מרופאים אחרים וממטפלים אחרים. זה מה שאפשר לו להקים חולי פוליו על הרגליים, לעזור כל כך במקרים של פרקינסון, שיתוק מוחין ובעקר בעקר בפציעות של ספורטאי צמרת! – אז למרחב הזה של עבודה עם התת מודע, המטפלים בגישת טרייגר, נכנסים ולאט לאט מביאים לעולם, גישה שהקדימה את זמנה.
